אוֹת ה

–

הַסְתָּרָה

–

אֵין הַסְתָּרָה מִצַּד הָאוֹר, יֵשׁ הַסְתָּרָה מִצִּידִי.

–

הָאוֹר וְהָרָצוֹן הֲפוּכִים זֶה לָזֶה, לָכֵן הָהֶאָרָה שֶׁל הָאוֹר מוֹפִיעָה בָּרָצוֹן

כְּהַרְגָּשָׁה שֶׁל הַסְתָּרָה. אֲבָל הָאוֹר לְעוֹלָם אֵינֶנוּ נִסְתָּר,

אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי מַסְתִּיר אוֹתוֹ בָּרָצוֹן הֶהָפוּךְ שֶׁלִּי.

נִכְנְסָה אוֹת ו', אָמְרָה לְפָנָיו: "רִבּוֹן הָעוֹלָם, טוֹב לְפָנֶיךָ לִבְרוֹא בִּי אֶת הָעוֹלָם, שֶׁאֲנִי אוֹת מִשִּׁמְךָ". אָמַר לָהּ: "וָאו, אַתְּ וְ-ה' דַּי לָכֶן, שֶׁאַתֶּן אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמִי, הויה, שֶׁאַתֶּן בְּסוֹד שְׁמִי, וַחֲקוּקוֹת וּמְפוּתָּחוֹת בִּשְׁמִי, לֹא אֶבְרָא בָּכֶן אֶת הָעוֹלָם". אֶלָּא הַ-ו' חָשְׁבָה שֶׁהַ-י' נִדְחֵית מִטַּעַם שֶׁקּוֹמַת הַ-ו' גְּבוֹהָה יוֹתֵר, וְרָאוּי שֶׁיִּבְרָא הָעוֹלָם בְּמִדָּתָהּ, בְּקוֹמַת ו"ה שֶׁל הויה. (ספר הזוהר)